החלטה בתיק בר"ע 699/05

1.         המשיב נפגע בתאונת דרכים כשהוא נוהג ברכב שהיה מבוטח בביטוח חובה אצל המבקשת. המבקשת כפרה בחבותה הביטוחית מאחר ולטענתה המשיב קיבל שכר מיתר הנוסעים עבור נסיעה זו, כך שחל החריג בפוליסה שעניינו "הסעה בשכר". בית משפט השלום דן תחילה בשאלה האם חל החריג אם לאו. בהחלטה מיום 25.1.05 קבע בית-המשפט כי לא חל החריג לפוליסה וכי על המבקשת לפצות את המשיב עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

2.         לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה, לפיה דינה להידחות, מבלי שהיא תידון לגופה ומבלי לבקש את תשובת המשיב, שכן אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת הביניים נשוא הבקשה.

3.         העקרון המנחה הוא, ש" ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, דינים-עליון, כרך ס, 726). לפיכך, הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, אין להתיר הגשת ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בענין גובה הפיצויים, אף אם קבלת העמדה לפיה אין חבות, תייתר את הצורך להמשיך ולהתדיין בנושא הפיצוי (שם, וכן: רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח', דינים-עליון, כרך סב, 812; רע"א 4453/00 ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שטיין, תקדין-עליון, 2000(2), 91). ההגיון שביסוד הלכה זו חל גם במקרה דנן. רק לאחר שיתברר מהו סכום הפיצויים שעל המבקשת לשאת בו, אם בכלל, יהיה מקום שערכאת הערעור תבחן את מכלול נסיבות המקרה, אם המבקשת עדיין תסבור שיש מקום לפנות לערכאת הערעור, בהתחשב גם בסכום הפיצויים שייקבע.

בהערת אגב אוסיף, כי החלטתו של בית המשפט בטענה המקדמית שהעלתה המבקשת, אינה אלא החלטת ביניים ולא סוף פסוק, וככל החלטת ביניים אין היא יוצרת מעשה בית דין ובמקרים מתאימים רשאי בית המשפט לשוב ולדון בטענה ואף להגיע לתוצאה שונה (ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב ואח', פ"ד כח(2), 228, בעמ'  234; בש"א (מחוזי-י-ם) 2020/02, ת"א 1529/99 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 8.8.02). גם מטעם זה אין מקום ליתן רשות ערעור.

באחת הפרשות עמד כב' השופט גרוניס על המדיניות הראויה במקרים כגון דא. במסגרת החלטה ברע"א 2459/04 אלה ר. הנדסת בנין והשקעות בניין בע"מ נ' פקיד השומה בירושלים, תקדין-עליון, 2004(2), 1324, נדונה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה שניתנה בסיום שלבו הראשון של ההליך שהדיון בו פוצל בערכאה הדיונית. בסיום שלב זה הוחלט לדחות טענה שאילו הוכרעה לטובת המבקשת היתה מביאה לסיומו של ההליך. בית המשפט העליון פסק בעניין זה כדלהלן:

"אילו ניתן לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט המחוזי, אפשר שהיה מקום לפתוח את שעריה של ערכאתנו כבר בשלב הנוכחי. ברם, הענין מורכב ואין לומר כי זכייתה של המבקשת היא מובטחת או קרוב לכך. יתר על כן, יתכן ודווקא היעתרות לבקשה לרשות ערעור תביא להתמשכותם של ההליכים. טענה מעין זו שמעלה המבקשת להצדיק מתן רשות ערעור עשויה לעלות במקרים לא מעטים בהם מתנהל דיון מפוצל. הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו. המקרה הנוכחי אינו מצדיק סטייה מהכלל. ראוי אף לזכור, כי יתכן ובסופו של ההליך בערכאה הדיונית תזכה המבקשת".

עולה מהאמור לעיל, שכאשר מדובר בהחלטת ביניים, אין זה ראוי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, שערכאת הערעור תבחן החלטה זו במסגרת בקשת רשות ערעור (גם אם קבלת בקשת רשות הערעור וקבלת הערעור עשויים לייתר את המשך הדיון בערכאה הדיונית). עמד על כך כב' השופט ד"ר ש' לוין בספרו תורת הפרצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177, כדלהלן:

"ניסיון החיים מלמד ששאלה שהיתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיע לקצו מבלי שבית המשפט (גם לא בערכאה הראשונה) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין.

...

איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין".

כאמור, אין להתעלם מהאפשרות כי בסיום ההליך, מסיבה זו או אחרת, לא תבקש עוד המבקשת לעמוד על טענתה בדבר קיומו של החריג לפוליסה. אין להתעלם מאפשרויות שונות אחרות לסיום ההליך, שגם הן תייתרנה את הצורך לבחון את שאלת ההסעה בשכר בערכאת הערעור. אין מקום לעכב עתה את בירור התובענה בערכאה הראשונה כדי שהסוגיה הנ"ל תבחן לגופה בערכאת הערעור (ובמקרה כזה אף נראה כי עדיף היה שהבירור יעשה על ידי מותב תלתא, שכן אם תתקבל טענת המבקשת המשמעות היא שהתובענה תידחה, ויתכן שהעיכוב יהיה אף משמעותי יותר).

ככלל, ראוי שמכלול הסוגיות שעמדו לדיון בערכאה הראשונה יובא לבחינת ערכאת הערעור בהליך אחד. הדבר מאפשר לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות, תורם לייעול ההליך השיפוטי (הן בערכאה הדיונית והן בערכאות הערעור) ומונע סבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים (ראו, למשל, הסיטואציה שנדונה בהחלטת רשם בית המשפט העליון בע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 295).

במקרה דנן, אין מדובר בעילות תביעה חלופיות, כמו במקרים בהם ניזוק מגיש תביעה הן על יסוד העילה שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ולחלופין על יסוד עילה שבפקודת הנזיקין. במקרים אלה יש לעתים חשיבות לבירור שאלת החבות לפני תחילת הדיון בפרשת הנזק, גם בהליכי ערעור, שכן עניין זה קובע את אופן בירורה של סוגיית הנזק. התביעה דנן מופנית אך כלפי המבקשת ועל-פי עילה אחת, כך שאת שאלת חבותה יש לבחון בהליכי ערעור רק לאחר שיסתיים בירור סוגיית הפיצויים.

 4.        לנוכח כל האמור לעיל מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות מבלי להכריע בגופן של הטענות ואף מבלי שיהיה צורך לקבל את תשובת המשיב (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים .

ניתנה היום, כ"ה בניסן תשס"ה (4 במאי 2005), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: